הפרופיל שלא הרשים והחתונה שהגיעה אחרי שבועיים והסתיימה אחרי שנתיים: סיפורם המרגש של חנה ואברהם

"ראיתי את הפרופיל הישן שלו ונבהלתי. ידעתי שאם הייתי רואה אותו ראשון - לא היה לנו סיכוי להכיר": אחרי 14 שנות חיפושים באתרים שונים, חנה הכירה את זיווגה בשבע ברכות ומודה: "החבר פשוט ידע לנסח את מי שהוא באמת"

שירה דאבוש 

אם אי פעם שאלתם את עצמכם למה כל כך חשוב להשקיע בפרופיל שלכם, באתרי הכרויות - הרי שסיפורם של חנה ואברהם ממרכז הארץ, הוא התשובה לכך. כשחנה הגיעה לאתר שבע ברכות בגיל  20 בעקבות המלצתה של אחותה, זה לא היה במקרה. היא כבר הייתה בעיצומו של תהליך חיפוש קדחתני אחר בן זוגה, והייתה רשומה לכל אתר אפשרי ופוטנציאלי. "עברתי מסלול קשה וארוך עד שמצאתי", היא מסבירה. "לקח לי הרבה זמן להבין מה אני רוצה".

וכאן, היא מתארת באוזניי את הדרך שעברה. 

"ניסיתי בכל האתרים המקובלים, מחקתי כרטיסים ופתחתי מחדש, 14 שנה של נסיונות ואמת אחת. אני באתי מבית דתי, אבא שלי רב, ותמיד חונכתי לחפש משהו רציני. פנו אליי המון, אבל לא היה פשוט למצוא".

למה בעצם? הדרישות שלך היו בשמיים?

"אני לא חושבת", היא קובעת בהחלטיות. "בחוויה שלי, ברוב אתרי ההכרויות שלא עוברים סינון, יש מעין תחושה של להעביר את הזמן ביחד. מין גישה של 'תצאו, תכייפו ואולי זה יסתדר'. אני לא חיפשתי לכייף ולמשוך זמן, רציתי להתחתן, ואני לא חושבת שהדרישות שלי היו בשמיים. רציתי מישהו ישר, מאורגן ומסודר. הכרטיס שלי לא היה עמוס בפרטים, אלא מאוד פשוט וקולע".

"אובחנתי עם בעיות פסיכוטיות ואני מטופלת בכדורים. ידעתי שיש סוג מאוד מסוים של אנשים שיוכלו להתאים לי"

אבל היה בו, בכרטיס שלה, גם פרט נוסף - שחלק מהאנשים, מסתבר, מעט נרתעו ממנו. "אובחנתי עם בעיות פסיכיאטריות, ואני מטופלת בתרופות. ציינתי את זה בכרטיס שלי היות וזה היה בשבילי סוג של מסננת, לשלול את מה שלא מתאים. 

"מי שאמר לי 'אני לא יודע מה זה, אבל מוכן לנסות', ידעתי מיד שהוא לא בשבילי. אני הייתי צריכה מישהו שיבין מה זה אומר להיות אישה עם רקע פסיכוטי, ולא מישהו שיגלה את זה רק אחרי החתונה ואולי ייבהל וישאיר אותי לבד". 

אברהם הגיע לישראל מרוסיה כבודד, בגיל 17. הוא היה במרכז קליטה לעולים חדשים באחת הערים בארץ - שם נחשף לראשונה לחסידות. "ברוסיה הוא ראה הרבה נצרות, אבל בחסדי שמיים - זה לא משך אותו לחקור את זה", מספרת חנה. 

סמוך למרכז הקליטה היה בית כנסת של אותה חסידות, וזה מאוד עניין אותו אז הוא התחיל לחקור, וכך למעשה מצא את עצמו בנח"ל החרדי, ובהמשך במכון מאיר, בישיבות שונות ולבסוף בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. 

באותה ישיבה הכיר חבר טוב, שהוא גם היה השליח בשידוך הזה. 

"כשהוא החליט לפתוח כרטיס בשבע ברכות", משחזרת חנה, "זה לא היה ביוזמתו. חברים המליצו לו, והוא היה מאוד ביישן ולא דובר את השפה, אז הניסוח שלו שם לא היה טוב". גם התמונה, כך גילתה חנה מאוחר יותר, הייתה רחוקה מלשקף את המציאות. 

"היא הייתה קרובה מדי לפנים, לא מוארת ולא מחמיאה. בואי נגיד את זה ככה, הוא לא היה נראה כמו מישהו שיודע לטפח את עצמו, וכגרפיקאית, הייתה לי רגישות לדברים כאלה. המזל שלי הוא שראיתי את הפרופיל הזה רק אחרי שקבענו להתחתן".

"אברהם עבד עם אנשים שסבלו מאוטיזם ובעיות פסיכיאטריות, אז הוא לא נבהל"

איך זה קרה?

כאן למעשה נכנס לתמונה חברו הטוב של אברהם, שהיה גם שותף שלו. "החבר שלו ראה את הכרטיס, והבין שזה נראה גרוע. הוא צילם אותו מחדש תמונה יפה ומוארת, ערך ניסוח מדויק וענייני וידע להעביר דרך הכרטיס, בדיוק את מה שהוא".

עם הפרופיל המשופר שלו - אברהם פנה אליה "למזלו הרב", היא צוחקת. לדבריה, ההתכתבות הייתה עניינית, בלי משחקים. הם נפגשו - ושבועיים אחר כך, התארסו. "אברהם עבד עם אוכלוסיות מורכבות - אנשים עם אוטיזם וקשיים נוירולוגיים. זה נתן לו הבנה אמיתית לעולם הנפשי שממנו באתי, ולכן הוא לא נבהל מהכרטיס שלי", היא אומרת. "הוא ידע מה זה אומר לחיות לצד מורכבות שכזו".

והרגשת שזה זה?

"בכל ההכרויות שלי, תמיד בדקתי דבר אחד: את האינטואיציה שלי. או שהיא אומרת כן, או שהיא אומרת לא. במקרה הזה, היא אמרה כן".

כשנישאו, חנה הייתה בת 34 ואברהם בן 30. “לא חשבתי על גיל בכלל,” היא אומרת. “אם מגיעים לגיל 40 רווקים אולי לא יהיו ילדים, אבל תהיה זוגיות, ותמיד התייחסתי בפרופורציה לשידוכים. ידעתי מה חשוב ולא חשוב, ולא התבלבלתי".

אז מה היה הכי חשוב? מבחינתה, אפילו שאברהם צעיר ממנה, זה לא היה פקטור שהשפיע על הבחירה. אני ידעתי שמה שהכי חשוב לי זה אדם ששמח עם עצמו, כי אדם שלא שמח, וכל הזמן עסוק במה שחסר לו ואין בו, יכול לשכוח מזוגיות טובה. השמחה לעומת זאת, מושכת אליך דברים נהדרים".

החתונה הייתה שמחה, אבל אחרי שנתיים - הם התגרשו

ושמחה, הייתה בשפע בחתונה שלהם. הם נישאו במקום יפהפה שנשק לטבע, והכול הלך חלק וללא תקלות - אלא שאז, אחרי שנתיים בלבד - הם התגרשו. "החיים הביאו איתם אתגרים לא פשוטים שפגעו בשטחי חיים רבים שלי. סבלתי מחוסר איזון רפואי, הפלות חוזרות וקשיים. הבנתי שזה או השפיות שלי או הנישואין, ובחרתי בעצמי לא מתוך חוסר אהבה לבעלי, אלא מתוך יצר הישרדותי", מסבירה חנה. 

אולם חמישה חודשים בלבד לאחר הגירושין - הם התחתנו שוב. "לא התכוונו להתגרש באמת, אבל לא הייתה לנו הדרכה איך להתמודד עם כל מה שצף. אם הייתה דמות כלשהי שהייתה מכוונת ומדריכה איך להתנהג כשדברים לא פשוטים בנפש עולים, אז אני מאמינה שלא היינו מתגרשים". 

אז איך זה קרה שחזרתם?

"אמו של אברהם, שגרה עדיין ברוסיה, התערבה. היא שאלה אותי למה התגרשתי ממנו, וכשעניתי לה, היא דיברה איתו ופתחה ערוץ תקשורת מחודש בינינו. הפעם, קבענו לעשות חתונה קטנה, ונישאנו במתכונת מצומצמת בחצר של ההורים שלי".

לשאלתי מהו המסר שלה לאנשים במצבה, היא מסבירה שלאחר הגירושין ולפני החתונה בפעם השנייה עם אברהם, היא עברה קורס לייעוץ זוגי - שם למדה את העיקרון שמלווה אותה כל הזמן, לא רק בהקשר של שידוכים. "אף אחד לא ייכנס לחיים של מישהו אחר כדי להציל אותו. זוגיות היא לא חבל הצלה, היא בחירה של שני אנשים שכבר בחרו בעצמם, וכדי לבחור בעצמנו, קודם כל חשוב שאדם יילחם על השמחה שלו. השמחה זו השפיות שלנו, ולא פעם בשידוכים אנחנו יכולים ליפול למלכודת הזו שבה אנחנו שואלים את עצמנו: 'מי ירצה אותי'. אז השאלה האמיתית היא לא מי ירצה אותי, אלא האם אני רוצה את עצמי קודם כל. אם אנחנו נרצה את עצמנו, את החיים שלנו, בדיוק כמו שהם - גם אחרים ירצו אותנו", היא מסכמת.