“שנלך על בית חרדי?” - החליט לסגור את הכרטיס אך לא יכל להישאר אדיש להודעה הזו, והם נישאו

כשאוריאן בוטבול פתחה את תיבת ההודעות באתר “שבע ברכות” וכתבה לליאור זוארץ את המשפט “מה דעתך שנלך על בית חרדי?” - היא לא ניסתה להרשים, לא לבדוק גבולות ולא לשחק משחקים. היא פשוט שמה על השולחן את מה שהרגישה שנכון לה, באותו רגע. 

בחור אחר אולי היה מרים גבה ומרגיש עם זה מוזר, אך את ליאור זוארץ זה דווקא הרשים. 

למעשה, הוא היה רגע לפני עזיבת האתר, והחליט להישאר בו 'רק עוד יום אחד'. ביום הזה, הגורלי, קיבל את ההודעה יוצאת הדופן, והחליט שאת השידוך הזה אסור לו לפספס. אוריאן הייתה אז בתחילת עולם התשובה, אבל כשפתחה את הכרטיס שלה בשבע ברכות - היה לה ברור כשמש שהיא לא מחפשת מישהו להעביר איתו את הזמן, אלא שותף אמיתי לדרך שתסתיים בהקמת בית נאמן. 

אז היא עוד לא שינתה את לבושה ולא נכנסה למסגרת רשמית כמו מדרשייה, אבל בפנים היה לה כבר ברור איזה מין בית היא רוצה להקים. "תמיד היה בי געגוע להשם", היא נזכרת ומשתפת אותי בזיכרון מגיל שבע. "כילדה, הייתי מתארחת אצל דודה שלי בשבתות, ונתנו לי שם ספר תהילים קטן שהיה רק שלי. הייתי יושבת איתו בפינה, בוכה ומדברת עם ה', וזה משהו שנכנס לי ללב כבר אז, ולא יצא משם אף פעם". 

הספר ההוא, ספוג בדמעות, ליווה אותה שנים, עד שבשלב מסוים הרגישה שצריך לגנוז אותו, אבל את מה שביקשה להנחיל בחייה - אי אפשר היה לגנוז. "חיפשתי מישהו שלא ייבהל מהמילה תורה, ושלא ירגיש מאוים מהמושג בית חרדי, אלא יראה בו היעד הסופי שלו - גם אם הדרך לשם עוד לא לגמרי ברורה", היא אומרת. מתוך המקום הזה נולדה ההודעה ששלחה לליאור - אמנם כשאלה פשוטה, אך עם המון אומץ. וכאמור, באותו זמן בדיוק, בצד השני של המסך, ליאור כבר היה עם רגל אחת מחוץ לאתר. אחרי תקופה ארוכה של חיפושים, אכזבות ושיחות שלא הבשילו לכדי שידוך כלבבו, הוא החליט לסגור את הכרטיס. 

הוא הרגיש שהוא מיצה את האתר, ודווקא אז, ברגע האחרון ממש הוא אמר לעצמו: 'נו טוב, מה יכול להיות אם נישאר רק עוד יום אחד'. נפלאות הבורא יתברך - באותו יום הגיעה ההודעה מאוריאן. מה שתפס אותו מיד לא היה רק התוכן, אלא הכנות, הישירות, והעובדה שהיא לא הסתתרה מאחורי מעטה של מילים רציניות ומרוחקות. הוא מיד הרגיש שיש כאן מישהי שיודעת מה היא רוצה - גם אם היא עדיין בתהליך, והוא הגיב לה בהודעה לבבית. השיחה ביניהם התחילה בקלילות, אבל מהר מאוד העמיקה. הם מצאו את עצמם מדברים על אמונה, על חינוך, על פחדים, על חלומות. 

ספר במתנה כבר בדייט הראשון 

אוריאן פעלה אז לפי עצה שקיבלה מהרבנית שלה, עצה שהפכה למצפן לאורך כל הדרך. 'הרבנית אמרה לי 'קודם תגדירי איזה בית את רוצה, ורק אחר כך תכניסי לתוכו את האיש, ולא להיפך'. לקחתי את העצה הזו וידעתי שאני רוצה בית של תורה. זו הייתה תפיסה ששינתה לי את נקודת המבט לגמרי, ודייקה אותי בחיפוש ואחרי חודש של תפילה בכותל נכנסתי לאתר שבע ברכות. היו לי כמה התכתבויות, וראיתי שלא מתאים לי בכל מיני דברים, אבל עם ליאור היה חיבור מסוג אחר. הבנתי שהחיבור שם הוא קודם כל רוחני ותורני, שוחחנו חודש וחצי ורק אז נפגשנו".

זה לא קצת ריסקי למשוך את הקשר למשך חודש וחצי ורק אז להיפגש?

"היו לנו תמונות ובסך הכללי את רואה משהו שאת מתחברת אליו. הרב זמיר כהן אמר ארבעה מאפיינים שאדם צריך להסתכל עליהם לפני שבוחר זיווג מראה מידות אם יש תחומי עניין משותפים ואינטיליגנציה בשיחה, ואני זיהיתי את הדברים האלה. קשר שהוא קודם כל מבוסס על שיח ולא רק על מראה חיצוני, שלכי תדעי איך זה ייגמר. לשמחתי, אצלנו זה לא קרה אלא המשיך את הקו הזה שהרב דיבר עליו. הייתה מבוכה קלה בפעם הראשונה, אבל כשהתגברנו עליה, גילינו שיש לנו חיבור ועומק גם פנים מול פנים".

ואם חשבתם שרק אוריאן מעזה לצאת מהגבולות של עצמה, חישבו שוב - כי כבר בפגישה הראשונה שלהם ליאור הגיע כשהוא מצויד בספר על חינוך ילדים: הספר 'אל תחטאו בילד' של המחנך הדגול, הרב יחיאל יעקובזון. “זה היה רגע מאוד חזק בשבילי,” משחזרת אוריין. “הבנתי שזו לא מחווה רומנטית, אלא הצהרת כוונות. מדברים כאן על חינוך, על אחריות, על בניין לטווח ארוך". מכאן הלך הקשר והתחזק, אם כי זה היה בקצב מדוד, עקב לצד אגודל. אוריין מבחינתה ביקשה להתחזק עוד ברוחניותה, וגם פחדה לקחת את זה מהר מדי. "רציתי שנלמד להכיר אחד את השנייה לעומק, גם בינינו וגם בין המשפחות".

זה לא תמיד היה קל, אבל זה בנה ביניהם אמון מאוד חזק, וכשהצעת הנישואין הגיעה - זה היה בדיוק כמו שהיא חלמה."קבענו דייט במרינה בהרצליה, וליאור שלף טבעת יהלום והבטיח שנבנה ביחד את אותו בית של תורה, שעליו דיברנו כבר מההודעה הראשונה. התחברתי גם למשפחה שלו, לכל התמונה ביחד וכמובן קודם כל אליו. ידעתי שזה זה, וגם הוא".

זמן קצר לאחר מכן הם נישאו באולמי 'הנסיכה' בחיפה, בחתונה מרגשת במיוחד - אולם לאחר החתונה, הישועה הנכספת של כל זוג להיקלט להריון, התעכבה. הם חיכו לילדים ושנה עברה, ועוד שנה ועוד. ארבע שנים של ציפייה, ודווקא אז, כשאוריאן סוף סוף נקלטה - הגיע הניסיון הקשה מנשוא. "עברתי לידה שקטה בחודש החמישי והייתי שבורה", היא משחזרת. "פחדתי עד כדי כך שלא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיכנס להריון שוב. הכאב היה מאוד גדול, הרבה שאלות צפו והלב התכווץ.

"לא היה לי שום כוח להתפלל אז לילדים, ורציתי להישבר, אבל ליאור לא הניח לי להישאב לתוך הייאוש. הוא האמין שזה יקרה לנו, וחיזק אותי לאורך כל הדרך עד שזה באמת קרה. אחרי שקיבלנו ברכה מרב גדול, נולד בננו שילה - שהוא ילד שהכניס לבית לא רק שמחה עצומה, אלא גם תחושת תיקון עמוקה. פתאום הבנו שכל הדרך הזו, כל ההמתנה, כל הכאב - היו חלק מהבניין".

היום הם ב"ה נשואים כבר שמונה שנים, וכשאני מבקשת ממנה לחזק את מי שעדיין ממתין לזיווג שלו ולא זכה עדיין בהקמת המשכן הפרטי שלו - אוריאן לא מדברת בסיסמאות. "כל אחד יודע מה הוא יכול לתת לקב"ה בזמן מסוים, ולפעמים יכולים להתפלל ולפעמים לא. לפעמים יכולים לתת לקב"ה רק דמעות, אבל הקב"ה לא צריך הרבה מילים, ולא חייבים תפילות ארוכות. לפעמים דמעה אחת אמיתית היא התפילה הכי חזקה שיש, כי ה' יודע בדיוק מה יש לכל אחד בלב. אתם צריכים להביא רק דבר אחד: את הרצון שלכם. לעולם אל תפסיקו לרצות להתחתן, לרצות בילדים - תרצו, ואת כל השאר, הקב"ה כבר עושה".