15 שנה חיכיתי. 3 פעמים כמעט התחתנתי: "שבע ברכות" בסיפור הצלחה נוסף

אני רחוקה, בחיי היומיום שלי, משימוש באינטרנט, ובכלל במחשב. בחיי אני גננת, וגם עוסקת לפעמים בשידוכים של אחרים. אבל בשבילי – בררתי הרבה, וחיכיתי לשידוך שלי. כאמא חד הורית לשני ילדים, חיכיתי שיבוא האדם שמתאים עבורי.

יש בחורה שעובדת איתי בגן, בחורה צעירה ממני בהרבה. היא ספרה לי שראתה את הפרסומים ל"שבע ברכות" והמליצה לי להירשם. הסברתי לה שאני בכלל לא יודעת איך עושים את זה. היא ניסתה להסביר לי, וסיפרה שאחותה מנהלת בשבילה את הכרטיס, אבל אותי זה הלחיץ ובלבל. רחוק מידי מהעולם שלי. גם ככה יש לי בבית אינטרנט חסום, רק בשביל הילד שלי שלומד, ואני בכלל לא משתמשת בו. במשך שנה היא ניסתה מידי פעם לשכנע אותי. רק אחרי הרבה זמן, הקב"ה החליט כנראה שהגיעה הזמן שלי – וקבלתי אומץ. פתחתי את האתר, אבל לא הסתדרתי. לא הבנתי בדיוק מה לעשות בו, ועזבתי. אחרי חודש, ביום שקט ורגוע יותר, החלטתי לנסות שוב. נכנסתי, נרשמתי ומילאתי את הפרטים שלי, וסימנתי את מה שאני מחפשת. התלבטתי עם עצמי אם לשים תמונה או לא. רגע אחד בקשתי מהבן שלי שיצלם אותי ויעלה את התמונה לאתר, ורגע אחרי זה התחרטתי, ובקשתי להוריד את התמונה. גם ראיתי את הפניות מאנשים באתר, וחשבתי לעצמי: "מה, אצטרך ככה בכל פעם לשבת מול המחשב, לשאול, לברור, לדבר?". לא התאים לי כל כך.

החלטתי להיכנס ולהוריד את התמונה שלי, ואז ראיתי את הכרטיס של יוסי. הוא כן פרסם תמונה שלו, והיא היתה שונה ממה שהייתי מעוניינת בו מלכתחילה, רחוקה מהעולם שלי. ומצד שני – הפרטים שהיו כתובים שם עליו היו בדיוק מה שחיפשתי בזוגיות. חשבתי לעצמי – מה יכול להיות? ניפגש ונראה. לא התכוונתי להתקשר בעצמי לגבר, זה לא התאים לי מבחינת צניעות, אבל נתתי לו את מספר הטלפון שלי ואמרתי לו שאם הוא רוצה – שיתקשר. והוא התקשר.

אנחנו לא ילדים, ולא רציתי יותר מידי דיבורים, אלא ישר ולעניין, להיפגש ולבדוק. כך שכבר למחרת השיחה הראשונה – קבענו להיפגש. במקביל, ביקשתי מהבן שלי שימחק את הכרטיס שלי מהאתר. הגעתי למסקנה שאין לי זמן להתעסק עם זה ביומיום. קבעתי עם יוסי שניפגש באזור שלי, מעלות. הוא מגיע מכרמיאל, כך שזה לא רחוק. קבענו פגישה בשעות הבוקר במסעדה קטנה ושקטה, שבה יהיו לנו קצת פרטיות ושקט. הוא הגיע לשם לפני, והתקשר לומר לי שהמסעדה שקבענו להיפגש בה נפתחת רק אחרי הצהריים. החלטנו לשבת במקום שקט אחר, והיה לי ברור שאגיע למקום שבו קבענו להיפגש מלכתחילה, והוא יסיע אותי ברכב לנקודה החדשה. אלא שאז התגלתה לי הפתעה שלא ציפיתי לה: "אני לא יכול לקחת אותך, אני על אופנוע"...

הופתעתי. מה אופנוע? מה אני עושה עם מישהו שיש לו אופנוע? לרגע הייתי המומה, אבל החלטתי לקחת את זה בקלות. לא נורא, נזרום, אמרתי לעצמי, והלכתי ברגל למקום החדש. רק ש... גם הוא היה סגור. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יושבים ב"צים סנטר" במעלות.

אבל זה לא היה אכפת לי. פגשתי בחור נחמד וסימפטי. מיד כשהתיישבנו, הוא קנה לי עוגה. לא מנה קטנה, עוגה שלימה! "מה אני אעשה עם כל זה?", שאלתי אותו, והוא אמר לי: "לא נורא, תיקחי אותה הביתה". ראיתי מיד את רוחב הלב שלו, את הנדיבות שלו. הרגשתי בפגישה איתו משהו שלא הרגשתי אצל אף אחד אחר.

וכך המשכנו להיפגש כמה פעמים נוספות, עד שהחלטנו להתחתן.

אני לא מצטערת לרגע. 15 שנה חיכיתי לשידוך שלי. 3 פעמים כמעט התחתנתי, ולבסוף השידוך בוטל. והכל – הכל היה לטובתי, בסופו של דבר. יוסי הוא בחור מדהים. אני מודה לבורא עולם שהפגיש אותי עם האדם הזה, שמשלים אותי, פשוט ככה, עם כל כך הרבה הבנה, חסד, רצון לתת. הוא מרגיש אל הילדים שלי כמו אל שלו. אני חושבת לעצמי שזה לא יכול להיות, אדם כזה. זה מלאך?

גם הוא לא מבין – הוא מסתכל על הקשר בינינו, ואומר לי: הסיפור שלנו הוא משורש הבריאה. לא ברור איך זה קרה. ההבדלים בינינו היו עצומים – אני נמצאת בתשובה כבר 30 שנה, והוא – רק 6 שנים בתשובה. אנחנו מחברים עולמות שונים, רצונות שונים שהיו לנו – והתוצאה נפלאה. עם בעלי הקודם, הייתי טיפוס בישן וסגור. פתאום, בנישואים האלה, אני מרגישה שאני יכולה להיות אני עצמי. אני משוחררת, יכולה לדבר, לצחוק, להגיד מה שאני רוצה, ולהרגיש שזה השלם שלי, חלק ממני ממש.

לקראת החתונה שלנו, התרגשתי כמו כלה צעירה. בבחירה של שמלת הכלה, בחידוש של ארון הבגדים שלי, בארגון של האולם. הצטלמנו בחתונה בצורה מושקעת, עם צלם וצלמת וצילום וידאו. כל דבר שעשינו – התרגשתי ממנו. אני מרגישה שזו החתונה הראשונה שלי. אני מודה לה' גם על מה שעברתי לפני כן – יש לי ילדים מקסימים, ובסופו של דבר, אם לא היינו עוברים, כל אחד מאיתנו, את מה שעברנו, לא היינו מגיעים להיות יחד. ועכשיו, עכשיו זה מרגיש חדש, נכון ואמיתי.

מאז שפגשתי את יוסי, אני אומרת לאחייניות שלי, שמעוכבות שידוך, תיכנסו לאתר. אל תתביישו. אין מה להפסיד מזה, זה עוד סוג של השתדלות. אני יכולה להגיד רק תודה רבה לשליחים, אנשי אתר שבע ברכות, שנתנו לי את האפשרות להגיע למקום שאני נמצאת בו היום. וכמובן, לא לשכוח את בורא עולם, שהכל ממנו, והכל לרצונו וכרצונו.